בלוג

דיסלקציה … התווית האחת והיחידה שאנו מוכנים לקבל

אני מעריכה את אלה שלא מעוניינים לקשור לבני שום תווית. אבל, בבקשה, את התווית הזאת אני רוצה לבני, לא כדי להגדיר מי הוא, אלה כדי להבטיח לו חינוך מתאים

לילדים שלא אובחנו אין סיכוי לקבל עזרה מתאימים. לפי ההערכה של IDA (האיגוד הבינלאומי לדיסלקציה)20% של האוכלוסייה הם דיסלקטים אבל רק 5% אובחנו. ילדים דיסלקטיים, שאובחנו בבתי ספר, מקבלים תווית. אבל במקום ההגדרה דיסלקציה, הם מקבלים את התווית "לקות למידה ספציפית" . באופן אישי אני הייתי מעדיפה שיתנו לי את התווית דיסלקטית ולא את התווית "לקות למידה ספציפית" . חפש בגוגל את שני המונחים ותרגיש בהבדל במשמעותם. חפש את שניהם ותראה כמה אומנים, מדענים, ממציאים ודמויות ראויות לחיקוי תמצא עבור כל אחד מהם. הורים המחפשים דרכים לעזור לילדיהם הנאבקים עם קשיים – ימצאו שפע של מקורות עבור המונח דיסלקציה. הבעיה עם התווית "לקות למידה ספציפית" שהיא אינה מבטיחה לילד את ההוראה המתאימה, את ההוראה בשיטות שיעילותן הוכחה עבור ילדים דיסלקטיים, גישות ישירות, ברורות, שיטתיות, רב-חושיות, פונטיות. לכן, בזמן שאנו "מגנים" על ילדינו מהתווית, אנו לא עושים דבר כדי להבטיח להם דרכי הוראה שיביאו את התוצאות… את ההוראה המבוססת על הניסיון, שהוכח כמתאים לאלה שיש להם תווית דיסלקציה. אם נשים את התווית על כל תלמיד חמישי, תלמיד שהוא דיסלקטי, זה יחייב לדאוג לצרכיו החינוכיים המיוחדים. בעניין הדיסלקציה (ודברים רבים אחרים בחיים) בהירות מביאה בהירות. אבל…בלבול, הסתרה, אי ההבנה או חוסר ידע יכולים לגרום לעיתים קרובות לבושה. כחברה אנחנו מפותחים דיינו כדי לדעת שתמיד יותר טוב להתמודד פנים מול פנים עם המציאות מאשר לברוח. הסכנות של אי זיהוי העובדות מתוארות היטב במאמרו של Kyle Redford שכותרתו "הדילמה של צנעת הפרט". ( המאמר באנגלית: http://dyslexia.yale.edu/EDU_PrivacyDilemma.html


אינני מתיימרת להגיד שהכול בסדר, כשהילד המאוד אינטליגנטי שלי מודע לפער הולך וגדל בינו ובין התלמידים האחרים, מפני שבלי זיהוי המצב אין תקווה למצוא את ההתערבות המתאימה שיכולה להביא לשינוי. ואם נקודת מבטו של הורה לא משפיעה עליך, תתחיל להקשיב לילדים. בלוגר בן 14 מגדיר בצורה יוצאת מין הכלל מדוע חשובה לו התווית בבלוג בכתובת http://joshuaclemens.blogspot.com/

 ( להלן תרגום קטע קצר מתוך הבלוג שכותרתו "דיסלקציה: יכולות מוגבלות או אפשרויות בלתי מוגבלות" תומס אדיסון אמר פעם :"מוריי אמרו שאני מבולבל…אבי אמר שאני טיפש ואני חשבתי שאני קשה תפיסה". תבינו, תומס אדיסון היה דיסלקטי והיה לו קשה בבית הספר. אימו הוציאה אותו מבית הספר בגיל שש, כאשר אחד המורים שלח עמו פתק הביתה שעליו כתוב:"הוא יותר מדי טיפש מכדי ללמוד". בהמשך אדיסון הפך לאחד המדענים הגדולים בעולם. היו לו 1093 פטנטים והוא שינה את העולם על ידי גילוי נורת החשמל. מעניין אם הוא היה מצליח כל כך, לו היה נשאר בבית הספר והיה משתכנע שהוא טיפש. הוא בעצמו אמר שהוא כמעט החליט שהוא כישלון. ) אנחנו לא צריכים לברוח מהמילה דיסלקציה. הילדים האלה הם יצירתיים, רגישים לזולת, יודעים לחשוב בשלושה מימדים ויכולים לספר סיפור יותר טוב מכל אחד אחר . אם יקבלו את ההוראה המתאימה אנחנו יכולים לשכוח מהשלילי שבדיסלקציה, ויישארו לנו אותן התכונות שהופכות אותם לאנשים כל כך מיוחדים. "היום המאושר ביותר בחיי היה כשגיליתי שאני דיסלקטי. אני מאמין שהחיים הם מציאת פיתרונות, ולגביי ההרגשה הכי גרועה היא הבלבול."( Ennis Cosby)