לחיות כמו שצריך לחיות

כן אני ילד עם בעיות קשב וריכוז וכן יש לי הפרעת קשב שנקראת ADHD. כן אני לא מסוגל ללמוד שיש מישהו שמדבר לידי וכן אני לא יכול להירדם שיש אור בחדר. כן אני זה שמבקש שיהיה שקט במבחנים כי זה מפריע לי וכן אני זה שיש לו חוסר סבלנות. כן אני זה שלא מצליח לסיים משהו שהתחלתי וכן אני זה שיש לו "שליפה" גרועה. כן אני זה שקשה לו להתמקד בפרטים הקטנים וכן אני זה שמבצע שגיאות "טיפשיות". כן אני זה שנמצא בסוף הכיתה כי אני כבר לא יכול לשבת על הכיסא יותר מ10 דקות וכן(!) אני "הזה" שלוקח ריטלין!

כבר מגיל צעיר אני זוכר שהלכתי לכל מיני אנשים נחמדים ושיחקתי איתם משחקים. כשהייתי צעיר לא הבנתי למה אני הולך אליהם, אבל לא שאלתי את עצמי, הייתי קטן וגם מאוד נהניתי אצלם. לאט לאט גדלתי והבנתי שיש סיבה לזה שאני הולך אליהם, כי חברים שלי לא הלכו אליהם. מתי ששאלתי את אימי מה הסיבה שאני הולך אליהם היא התחמקה מהתשובה.

בכיתה ב'-ג' הסבירו לי שאני ילד עם בעיות קשב וריכוז. לפי מה שהבנתי מהוריי (כי אני לא בדיוק זוכר את אותם שנים) הייתי ילד שונה. הייתי מתנהג בצורה מוזרה, היה לי קשה עם חבריי והיה לי קשה מאוד בכיתה. לא הייתי מצליח להתרכז יותר משתי דקות והייתי חלש במבחנים. הייתי בכיתה "קטנה" ששם עזרו לי. כילד קטן לא הבנתי מה זה אומר. אני זוכר שמאוד נהניתי בכיתה הקטנה וחשבתי שאני מיוחד בקטע טוב. היה לי קשה מאוד בכתיבה, היו לי המון שגיאות כתיב, ולא הצלחתי להביע את עצמי גם במילים וגם בע"פ. (אני גם זוכר שהייתי שמן או בשפת המבוגרים- "עגלגל")

אני זוכר שהלכתי לאיזה מישהי שעשתה לי הרבה מבחנים, בכמה פגישות ולאחר כמה, אימי באה עם איזה קופסא שכתוב עליה "קונצרטה" (זה ריטלין במינון יותר גבוה). היא אמרה לי שהכדור הזה יעזור לי, בלימודים ועם החברים.

הימים הראשונים עם הכדור (עם הקונצרטה) היו קשים מאוד. לא הצלחתי לבלוע את הכדור, בסופו של דבר ילד בכיתה ג' לא מצליח בדר"כ לבלוע כדורים. אבל בסוף הצלחתי לבלוע בכוחות עצמי את הכדור וכך התחילה תקופה חדשה. הכדור מאוד עזר לי, הצלחתי להתרכז הרבה יותר בשיעור, הכתיבה שלי השתפרה וגם התקשורת בין אישית השתפרה. הכדור גם הוריד לי את התיאבון, ובעקבות זאת ירדתי המון במשקל.

וכך עברו 9 שנים עם הכדור. באיזה שהוא שלב הייתי דיי מכור לכדור, גם בשבתות וגם בחופשים הייתי לוקח אותו. הרגשתי שבלי הכדור אני לא אותו אדם. בלי הכדור אני אומר דברים בחוסר טאקט, יש לי תיאבון גדול מאוד ולכן הרבה פעמים לקחתי את הכדור רק על מנת שלא אוכל יותר מכפול מבדר"כ. הייתי מכור לכדור כי הוא החזיק אותי על האדמה, בזכותו הצלחתי בלימודים. הציונים שלי היו טובים (לא הכי טובים שיש אבל בהחלט הציונים היו מספקים). ברור שעדיין הסימפטומים של ילד עם הפרעות קשב וריכוז נשארו אבל הם פחתו בזכות הכדור. בקיצור הכדור עשה לי טוב.

לא מהרגע הראשון, אבל באיזה שהוא שלב, הרגשתי שהכדור עושה אותי עצוב. אני לא יודע למה אבל כל הזמן הייתי אומר "אוף". אפילו שלא היה סיבה והיום היה צריך להיות היום הכי שמח בעולם, הייתי מעוצבן כזה ומרגיש שכל העולם נגדי. זה היה לי קשה אבל לא חשבתי שזה בגלל הכדור, נתתי סיבות אחרות למצב הזה. וכך הייתי במשך תשע שנים- מאוכזב, מעוצבן, עצוב, כעוס ומשאיר הרבה בבטן. ברור שלא תמיד הרגשתי ככה אבל זה היה ניכר בהרבה ימים באותם שנים.

התפנית הראשונה הייתה בשמינית. נסענו לשמונה ימים כל המשפחה אחרי חנוכה לברצלונה. יש את כל הסיבות בעולם שיהיה הכי טוב בעולם. ועדיין לא היה טוב, למה? כי כל הזמן הלכתי בתחושת הבאסה הזאת. הרגשה נוראית שאני לא מבין איך הלכתי איתה כל כך הרבה זמן. זה מה שכתבתי בברצלונה באחד המקומות הכי יפים שיש בברצלונה-

עלוקה-

יש זמנים כאלה, שפשוט אין לך כוח לכלום. אתה יכול להיות במקום הכי מדהים בעולם, כל התנאים והסיבות אומרות לך- "עכשו אתה צריך להיות בשיא שלך". אבל זה לא קורה. אולי השכל אומר לך תחייך, הכל בסדר- תהנה. אבל זה לא מצליח, אתה מנסה לשחק, להתנהג כאילו אתה באמת בשיא שלך, אך בפנים אתה עדיין מרגיש את הבאסה הזה.

אתה רוצה להעיף אותו, להוציא אותו מגופך, הוא יושב כמו עלוקה. שהוא נמצא, כל דבר הופך למעצבן וגרוע. אתה רואה כל דבר באופן שלילי ומעצבן.

הבעיה גם שאתה לא מבין מה זה הדבר הזה- אין סיבה ברורה למה הוא יושב עליך ואתה לא יודע מה יעיף אותו.

השאלה שלי, מה התרופה לעלוקה הזאת?

וזה מה ששאלתי את עצמי בטיול הזה, מה התרופה? חשבתי על כמה סיבות מה התשובה, מה ירפא אותי? מה יהפוך את הטיול הזה מטיול גרוע ומעצבן לטיול הכי כיף בעולם? חשבתי אולי להפסיק לקחת את הכדור ואולי זה יעזור. ובאמת בימים אחרי זה לא לקחתי, והתנהגתי ממש שונה. קודם כל אכלתי מלא, לא הצלחתי להפסיק לאכול, האחים שלי שמו לב לזה אבל לי לא היה אכפת, לא הצלחתי לעצור את עצמי. הרגשתי הרבה יותר משוחרר והיה לי הרבה יותר כיף. הרגשתי בנאדם אחר, ואני לא מגזים, התנהגתי כל כך שונה, חייכתי, שמחתי, הדיבור יותר זרם לי, לא היה אכפת לי מה חושבים עליי, עשיתי דברים מוזרים וכל כך נהניתי מזה.

אחרי שחזרנו מברצלונה המשכתי וחזרתי לקחת את הכדור כרגיל, למה? גם כי רציתי להפסיק להמשיך לזלול כמו איזה שמנמן וגם פחדתי מחוסר היציבות הזאת. הכדור העמיד אותי באדמה, הפך אותי לבנאדם עם כובד ראש, ורציתי להישאר ככה. וגם אני צריך את הכדור בשביל הלימודים, אני צריך בשביל להתרכז, בשביל להצליח לשבת שיעור שלם על התחת. לא חשבתי שאפשר אחרת.

עוד דבר מעניין שמתי לב שבלי הכדור אני יותר חכם, כן יותר חכם! זה הפתיע אותי מאוד, כי דווקא חשבתי שהכדור הוא זה שנותן לי את המחשבה ואת הראש ללימודים. יצא שפעם אחת לפני מבחן במתמטיקה בטעות לא לקחתי את הכדור, פשוט שכחתי. ואחרי המבחן נזכרתי שלא לקחתי, ובמבחן הזה קיבלתי 97. זה היה ציון מיוחד כי הרבה זמן לא קיבלתי ציון כל כך טוב במתמטיקה. אבל גם זה לא גרם לי להפסיק לקחת, לא חשבתי שיש מציאות ללא הכדור.

הבעיה המרכזית בכדור שאי אפשר להירדם בזמן שהכדור "מופעל". אז לאחר לילות לבנים אני לא לוקח את הכדור כדי שאוכל לישון. צריך רגע להבין, לא ראיתי את חיי ללא הכדור, הייתי מכור אליו, חשבתי שאני לא יכול בלעדיו. היו ימים שאפילו שידעתי שאני מת מעייפות ואני ממש ארצה לישון בצהריים הייתי לוקח את הכדור כי לא הייתי מסוגל בלעדיו. אני זוכר שהייתה לי מחשבה איך אסתדר עם הכדור בצבא- בצבא בכל זמן שאפשר, הולכים לישון. אז איך כל פעם אתכנן איך ומתי לקחת את הכדור- לא ראיתי סיכוי שאני אעזוב את הכדור.

התפנית השנייה קרתה בימי הפורים. לאחר כמה לילות לבנים בהם עבדתי על ההכתרה, יצא שלא לקחתי את הכדור כמעט שלושה ימים. בשלושה הימים האלה פשוט היה לי כיף. סוף סוף לא אמרתי כל רגע "אוף" ולא הייתי בבאסה הזאת, פשוט נהניתי לעבוד על אירועי אדר (הכתרה, שבת זכור וכו')- להיות עם החברים ולעשות צחוקים. אז גם ביום רביעי, אחרי שלושה ימים בלי כדור, לא לקחתי את הכדור.

וכך במשך חודש אדר העמוסים באירועים, לא לקחתי את הכדור. הרגשתי כל כך משוחרר ופשוט לא הבנתי איך לא עשיתי את זה קודם. הייתי יותר שמח, לא אמרתי "אוף", היה כל הזמן חיוך על הפנים, הייתי הרבה יותר חברותי, הרבה יותר זורם, הרבה פחות כבד, ממש השתחררתי.

וכך הפסקתי לקחת עוד את הכדור. שבוע ומשהו אחרי הייתי צריך ללמוד לבגרות בהיסטוריה, אז חשבתי שנכון לקחת את הכדור בשביל שאוכל להתרכז. לקחתי וחצי שעה אחרי שלקחתי אמרתי "אוף" סתם כך בלי סיבה. הרגשתי את אותה מעוקה ואותה הרגשה נוראית, ומאז לא לקחתי שוב את הכדור.

הציונים שלי השתפרו פלאים. היו לי מגנים הרבה יותר טובים, הממוצע בגרות שלי עלה מאוד. והכי חשוב הייתי שמח, היה לי חיוך על הפנים. הבעיה שנשארה הייתה עניין האכילה, אז לאט לאט למדתי איך לאכול. הבעיה היא שלא שבעתי, אכלתי ואכלתי ולא הרגשתי שאני אוכל. אז לימדתי את עצמי לאכול כמות מסוימת וזהו, אפילו שלא שבעתי במאה אחוז. וכן, עליתי במשקל בעקבות זה שאני לא לוקח את הכדור. אבל זה שווה את זה, עדיף שאני יותר שמן ויהיה לי חיוך על הפנים מאשר שאני אקח את הכדור ויהיה עצוב ומבואס על החיים.

בחופש הייתי בעמיחי, היה מדהים באמת שהיה מטורף אבל הסיבה לזה היא שלא לקחתי את הכדור. הייתי משוחרר, הרבה יותר חברותי, לא היה לי אכפת מאף אחד, עשיתי צחוקים, זרמתי, ובעיקר היה לי חיוך על הפנים שזה באמת הכי חשוב.

יש כל מיני בעיות שקורות בעקבות זה שאני לא לוקח את הכדור. לפעמים אני לא מצליח לעצור את עצמי ואז אני אומר דברים שאני מתחרט עליהם. בכללי אני לא מצליח לעצור את עצמי מלעשות דברים שטותיים או לא נכונים. קשה לי יותר להתרכז אבל אני עובד על זה… בשיעורים הראשונים ללא כדור היה לי קשים להתרכז אבל לאט לאט התרגלתי ולימדתי את עצמי איך להקשיב בשיעור. (ואין שום בעיה לעמוד בסוף הכיתה במקום לשבת על הכיסא)

על שתי עניינים עדיין לא דיברתי– האם הייתי צריך להפסיק לקחת את הכדור לפני? ולמה כתבתי את כל זה?

לשאלה הראשונה- השינוי הזה היה דרסטי והוא הצריך ממני הרבה כוחות נפש ובעיקר בגרות. אני חושב שלא הייתי מספיק בוגר לעבור את השינוי הזה לפני, (אולי כן בסביבות השישית-שביעית אבל לא לפני) הסיבה לזה כי עכשו אני יודע מתי לעצור את עצמי ולא להגיד דברים שלא במקום, אני יודע עכשו איך הכי טוב לי להתרכז, בקיצור צריך בגרות בשביל זה. וגם צריך אומץ בשביל זה, להפסיק משהו שכל יום לקחת במשך תשע שנים זה לא בא ברגל.

ולשאלה השנייה- למה כתבתי את כל זה? כתבתי את זה בשביל אנשים שעדיין ממשיכים לקחת את הכדור הזה. יש זמן בחיים שלפי דעתי צריך להפסיק לקחת אותו כי זה באמת עוגמת נפש. אני כל כך שמח על היום שהחלטתי שאני מפסיק לקחת, זה הפך אותי לבנאדם אחר, לא יודע איך הייתי ממשיך לחיות עם הכדור הזה. נכון הוא השפיע עליי לטובה אבל צריך לדעת להיפרד ממנו ולהפסיק לקחת.

אז אתה שלוקח את הכדור, תנסה להפסיק! תראה איך זה משפיע עליך, ואולי חייך השתנו מהקצה אל הקצה.

וכעת אני חי "כמו שצריך לחיות".

Share on facebook
Facebook
Share on google
Google+
Share on twitter
Twitter
Share on linkedin
LinkedIn
Share on pinterest
Pinterest